אז מה אתם עושים יותר
מוותרים או נכנעים לילדים שלכם
אני יודעת לפעמים זה נראה אותו דבר
כי בסוף הילד מקבל את שלו
אבל אני מאמינה שיש הבדל ענק
בין שתי הבחירות והן נגזרות מהמקום שממנו ההורה פועל.
בויתור ההורה בוחר לוותר כי הוא מפעיל שיקול דעת
מחליט שלא נכון לריב על זה עכשיו
שהסיטואציה מורכבת ונכון להסכים
שהיחסים עם הילד חשובים יותר וכו'.
כשההורה נכנע כי פשוט אין לו כוח
לריב כי הוא עייף ומותש או חסר אונים
אז ההסכמה נעשית ממקום של אין ברירה
מה שמשאיר את ההורה עם תחושת תסכול גדולה,
הרגשת כישלון שילד צעיר ממנו הצליח להכניע אותו.
הרבה פעמים הורה כזה מתסובב מתוסכל ובסוף
כועס על הילד ומגיב להתנהגות שלילית מינורית בעוצמה.
בויתור ההורה בוחר לוותר כי הוא מבין שההתעקשות מיותרת,
מקלקלת את היחסים, נעשתה מתוך אוטומט וכו'.
בדרך זו הוא מלמד את הילד שלנו על גמישות,
יכולת לנהל משא ומתן וגם להודות בטעות.
כשאני בוחר לוותר אני מרגיש בשליטה, מלמד את הילד
גמישות, יכולת להפעיל שיקול דעת ומרגיש טוב עם עצמי.
כמובן שחשוב להיות עירני שאנחנו לא אומרים לא יותר מדי פעמים
ואז משנים את דעתנו, כי אז יש פגיעה בסמכות ההורית שלנו.
מה שאני מציעה להורים לעשות זה, רגע לפני הלא,
זה לנשום, להגיד לילד אני צריך לחשוב על זה כמה דקות
ואז לחזור עם תשובה שמסבירה את ההחלטה.
ברוב המקרים נגיע לילד הרבה יותר בטוחים ונחושים אם החלטנו לומר לא,
והסיכוי שהילד יתווכח איתנו קטן משמעותית…
יאללה לכו לנסות את זה בבית.
בהצלחה דורית